ככר המעיין בנצרת

בסופו של רחובה הראשי של נצרת, רחוב פאולוס השישי, בקרבת השוק מצוייה כיכר המעיין.
כאן מצוי סביל (רהט) עם 3 "ברזים", מתקן מים ציבורי המיועד לשתייה של בני אדם, הידוע בשם באר מרים או מעיין מרים.

על פי המסורת פה התבשרה מרים על לידתו הקרובה של ישוע. היא נבהלה, מיהרה לביתה ושם המלאך המשיך לבשר לה את הבאות.
מספרים שכאן נהגה מרים לרדת לשאוב מים ויש המאמינים שפה רחצה מרים את ישוע ואת חיתוליו ואף ישוע עצמו נהג לרדת למעין כדי להביא מים לאמו מרים.

במקום מספר עצי זית ועצים נוספים, רחבה מרוצפת. איזור הסביל מאוד מוזנח. בחלקו האחורי זרוקים לכלוכים רבים, עובדה תמוהה לאור העובדה שמקום זה מקודש הן לנוצרים והן למוסלמים ואפילו הרהט הפך בצירוף העץ לצידו לסמל ולוגו של עיריית נצרת. בדורות קדומים נהגו לייחס למים תכונות יוצאות דופן של מרפא. במאה ה- 17 נהגו לשלוח לצרפת בקבוקי מים מבאר מרים והכנסייה הקתולית בימי-הביניים אף העניקה מחילה על עוונות למבקרים באתר זה.
בעבר היה המעיין מקור המים היחיד של העיר ובו נאספו תושבי העיר ועוברי אורח על מנת לשאוב מים. הכיכר והרהט שופצו והרבה מטבעות ותכשיטים אשר שוחזרו לקראת שנת 2,000. בחפירות שנערכו במקום נמצאו שרידים של תעלות ובריכות מים מתקופות שונות והם מוצגים באולם הישיבות בעיריית נצרת. הצורה הנוכחית של הרהט זהה לזאת שמוצאים בתמונות שצילמו הצליינים במאה ה-19.

מקור הנביעה של המעיין היא מערה המצויה שלושים מטרים מצפון לכנסיית הבשורה האורתודוכסית. בתחילה, הייתה הבאר ממוקמת במעין הנמצא כיום בתוך כנסיית הבשורה האורתודוכסית. עם בנייתה של הכנסייה בתקופה הצלבנית נמנעה גישת המקומיים למעיין ולכן הוקם תחליף בצורת רהט ציבורי אליו הובלו המים מן הכנסייה. עם הריסת הכנסייה בתקופת הכיבוש הממלוכי ייתכן שתושבי הכפר חזרו לשאוב את המים ממקום הנביעה המקורי. עם בניית הכנסייה הצלבנית ואחר מכן העות'מאנית ב – 1750 נשאבו המים לנוחיות התושבים החוצה, עד לרהט הציבורי, בו הם זרמו באופן חופשי בכל שעות היממה. עודפי המים נוצלו ע"י החקלאים להשקיית שדותיהם. רהט ציבורי זה הפך למקום המפגש של תושבי העיר והיה אחד המקומות הציוריים ביותר בנצרת, כפי שהונצח ע"י עולי הרגל. כל אלה הופכים את כיכר המעיין לאתר בעל חשיבות דתית, היסטורית ותרבותית.