הירדן והירדנית - מסלול לאורך נחל הירדן

לחופיה הציוריים והרוגעים של הכנרת התחוללה בימי ראשית ההתיישבות דרמה אנושית, וחלומות הפכו בעמל רב למציאות. נלך לאורך הירדן בקטע הקסום שבין דגניה לכנרת. מאז ומעולם הייתה הכנרת "ימת שמיים" - שפעת המים, הצומח והדגה שבה שימשו אבן שואבת למתיישבים עוד בתקופות פרהיסטוריות. בראשית המאה ה-20 היו חופי הכנרת לערש ההתיישבות הציונית. חלומות קרמו כאן עור וגידים בדמות יישובים חדשים - קיבוץ ומושב, דגניה וכנרת. המסלול נחנה את הרכב ברחבת החנייה וניכנס לחצר רחבת-ידיים . במקום שלטים המביאים לפנינו את סיפור המקום. בשנות ה-80 של המאה הקודמת נבנה במקום זה ח`אן של ראש שבט בדווי, ושימש כמלון אורחים ומחסן. המקום נרכש בידי חברת יק``א, שהייתה אז האחראית להתיישבות בארץ, ובשנת 1908 נבנו בצד הח`אן - אסם, חדר אוכל ומטבח. כך הוכשרו אנשי העלייה השנייה לחיי עמל, להקמת יישובים חדשים ולעיצוב פניה של חברה חדשה. ובין כישלון למשבר הוקמו הקיבוץ, המושב, קופת חולים וארגון ה"הגנה". כאן הוקמו כנרת, דגניה, נהלל, אפיקים ויישובים רבים אחרים. פנינו אל בית הקברות של כנרת . נמשיך בנסיעה עד צומת כנרת ונפנה ימינה לכביש מס' 90 המוביל לצמח, ולפי השילוט נפנה שמאלה, לבית הקברות. נחנה את הרכב ונבקר בבית הקברות היפה ביותר בארץ. כאן טמונים, זה בצד זה, מעצבי ההיסטוריה היהודית בארץ-ישראל מראשית המאה ה- 20 ברל כצנלסון, משה הס, בורוכוב, סירקין ועוד אישים ידועי-שם. בצד אשתו חיה, נראה גם את קברו של בן-ציון ישראלי, שהביא מעיראק חוטרי תמרים, שממלאים היום את נופי האזור. במקום גם קברי תימנים שהובאו לעזור בגאולת הארץ. נסיים ליד קברה של המשוררת רחל, שהכנרת הייתה מושא ערגתה ונשזרה ברבים משיריה. בצוואתה ביקשה: "אם צו הגורל להיות רחוקה מגבולייך, תניני כנרת לנוח בבית קברותייך". ליד הקבר קופסה, ובה ספר שיריה. נצא מבית הקברות ונחזור לרכב. נחצה את הכביש, וממש מול הכניסה לבית הקברות נבחין בשתי דרכי עפר. נבחר בימנית (הצפונית) , ניסע בה ונפנה שוב ימינה. נמשיך בדרך עפר, כשמשמאלנו תעלת מים, ומימין מטעי תמרים ובריכות דגים של קבוצת כנרת. נמשיך לפי סימון "שביל ישראל" (כחול, לבן, כתום) שיוביל אותנו ל"קבר בובה" נרד מהרכב ונגלה מקום קסום: בריכות דגים רוגעות, עצי אקליפטוס גבוהים משרי-צל, ואנפות מעל. בחצי-אי, בין בריכות הדגים, עומדת מצבה-מחרשה על גל אבנים יצוק וכתובת שיש. נשב על הספסלים מול המצבה ונחלוק כבוד אחרון לבובה - הפרידה, שבשנות 20-ה וה-30 השכימה בוקר בוקר לעבודתה, חרשה ותלמה בנאמנות את האדמה. נמשיך בנסיעה בין בריכות הדגים לפי סימון השבילים, ובצומת הראשון נפנה ימינה, ואחר כך שמאלה, עד שנגיע ל"בית המוטור" . זהו המכון הראשון לשאיבת מים מהירדן, שנבנה ב-1910 עבור חוות כנרת. כאן החל עידן החקלאות בהשקיה עד שנת 1928, אז נדמו המשאבות. מ"בית המוטור" ניסע ונגיע לרחבת החנייה של אתר "ירדנית" . האתר מסודר לנוחותנו, ומשמש כאתר טבילה לצליינים הנוצרים. נרד בשביליו ממש עד כדי נגיעה במי הירדן. בצידו הצפוני של האתר, ליד הגשר, נראה סכר שבמקורו נועד לווסת את יציאת המים מן הימה בהתאם לצורכי מפעל הכוח בנהריים. כיום, בשנים משופעות בגשמים, מווסתים בעזרתו את מפלס מי הכנרת. לרגליו יוצא נהר הירדן מהכנרת, ממשיך ומתפתל דרומה, עד הגיעו לים המלח. נחזור למגרש החנייה של אתר ה"ירדנית", ומכאן נצא למסלול הליכה רוגע וקסום על גדות הירדן - בשביל עפר המתחיל בקצהו המערבי של מגרש החנייה, מקיף את מרכז המבקרים ומגיע לירדן. אם רכב אחד אתנו - נשאירו כאן, אך אם הגענו בשתי מכוניות, ניסע כעת ונשאיר רכב אחד בקצה המסלול 8. (ממגרש החנייה ניסע לקבוצת כנרת. ליד הגדר נפנה שמאלה בדרך עפר, וניסע כקילומטר וחצי עד בית משאבות גדול וסכר, במקום שבו נפגשת הדרך עם הנהר). נלך לאורך הירדן במסלול מסומן היטב בסימון של "שביל ישראל". ננוח בצילם של עצי אקליפטוס רחבי-צמרת. בדרכנו נחלוף על פני בית משאבות ישן ומבנה אבן גדול. זוהי "ביתניה תחתית" - חוות ניסויים חקלאית לשעבר. בהמשך הדרך, בין האקליפטוסים לשיחי הקנה, נבחין בתעלת מים. זהו "המוביל המלוח" המוליך את מי המעיינות המלוחים שנובעים בכנרת ובחופיה. המים נשאבים ומובלים בתעלה, ונשפכים לירדן מעבר לסכר אלומות, שהוא גם נקודת הסיום של טיולנו .