מליפיסנט

אם אתם נמצאים במצב התודעה, בו כל סרט ילדים או הרפתקאות הנעשה היום לא מזכיר לכם אפילו לא במרוחק את סרטי הילדים אותם אהבתם כילדים, אתם צודקים, אבל לא לקחתם בחשבון את "מליפיסנט", וסביר להניח שאתם הולכים להיות מופתעים במיוחד.

זה לא סוד שהורים הנאלצים לקחת את הילדים לקולנועים בשנים האחרונות סובלים. הם סובלים מכמה סיבות: יש שפע של הפקות ענק, קשה לבחור ומרבית סרטי הילדים היום הפכו לפנזטיות הפקה פרועות עתירות תקציב, עתירות פעלולים ובעיקר חסרה בהם את הנארטיב הקולנועי החשוב מכולם: עלילה זכירה ונשמה קולנועית פועמת שניתן יהיה להבחין בה מעבר לפעלולי המחשב שהפכו נפוצים ו"רגילים" ולא משנה כמה חדשניים או נועזים הם יהיו.

אני מרשה לעצמי להסתכן לומר שמאז "מלך האריות" של דיסני, לא מצאתי סרט ילדים שבו גם מבוגרים יכולים להרגיש בתוכו ילדים לכמה רגעים ולקבל ערך מוסף מסרט ראוי, עם קצב, סיפור, עלילה ובעיקר את אותו אלמנט הקסם הזה ההופך סרט ילדים טוב, לסרט בעל ערך מוסף ודיון פילוסופי נסתר שיכול לספק למבוגר המלווה את הילד לקולנוע, הנאה נפרדת משל עצמו.

מליפיסנט, בכיכובה של אנג'לינה ג'וליה ניצל מהגורל הזה והוא סרט הילדים/מבוגרים הראוי הראשון מזה שנים לא מעטות. העיבוד החכם המודרני ובעיקר המעודכן של אגדת העם "היפיפה הנרדמת" העוסק בבת מלך שקללה מכושפת קובעת כי היא תיפול לתרדמת נצח ביום הולדתה השש עשרה, ואשר רק נשיקה של אהבת אמת תוכל להסירה, הוא סרט שקסמו יתפזר עליכם בתוך דקות, אם תוותרו על מבט ציני מפוכח, ותתנו לעצמכם להיות ילדים לכמה רגעים ולא רק. אני אעיז ואומר שגם אם לא תעשו כך, הרלוונטיות שלו לנקודות אחיזה רגשיות שלכם,תתגלה למולכם באופן מיידי בכל מקרה.

נדמה שהסרט הזה פשוט "עובד", בכל המישורים, כסרט ילדים הוא נפלא, ססגוני ומעודכן בכל פלא טכנולוגי קיים, אבל כבר מהדקות הראשונות שלו תרגישו ב"אחרות" הסיפור שלו. אם חשבת שדיון בקנאה, באכזבה, בבגידה, ובאיך שכל אלו מעצבים את חיינו כמבוגרים, ומסיעים אותנו אל נתיב בחירה בו אנו יכולים להפוך לממורמרים חסרי תקווה או לאופטימיים זהירים, אם באמת חשבתם שאת כל הדברים האלו סרט ילדים לא יוכל יותר להכיל, כדאי שתחשבו על כך שוב.

אנג'לינה ג'ולי, היא ליבו הפועם של הסרט הזה והיא מביאה את כל כח הכוכבות הגדול שלה לתוכו על ידי כך שהיא רושמת באופן בלתי צפוי אולי, את אחת מהופעות המשחק המרשימות ביותר בקריירה שלה, דווקא כאן. נדמה שהיא מתפקדת בכל רגע נתון כאנטי תזה לשפע הפעלולים בסרט. היא מצליח לייצר בדמותה של מליפינסט סוג של איכות נוגה כובשת ומהפנטת מהזן שלא תצפו לראות אולי בסרט ילדים, והיא שובת לב ובעיקר נוגעת ללב כשהיא מגלמת את תפקידה הפיה שהעולם מהתל ובוחן את אמונתה בטוב, ובעיקר בניצחונו האפשרי אל מול הרע.

מליפסנט, לא סותר את האמונה בטוב הנצחי הטמונה בכל סרט ילדים כאקסיומה עלילתית, הוא בעיקר פשוט מאתגר אותו והופך את המסע לחיפוש הטוב בחיינו למסע מהנה במיוחד. היכולת שלו לשחק על שני הרבדים של הצופים, הילדים והמבוגרים מזכירה נשכחות בעיקר בעובדה ביכולות הבסיסית של סרטים להיות כאלו. הסיבה שההורים שלכם נהנו ב"במבי" או לחלופין ב"עליסה בארץ הפלאות" קשורה לכך שאין דבר כזה בעצם סרט ילדים טוב, שכן הילדים, הופכים סופו של דבר לגדולים, ומרקם החוויות של סרטי הילדות שלהם צריך, בדיוק כמו שמליפיסנט עושה, להכיל את כל טווח החוויות האנושיות בהן הם יתקלו בעתיד, ביום הזה בו יהפכו לגדולים, כך שיוכלו לומר, כן, אני יודע, כשהייתי ילד, כבר נתקלתי בכך, וכעת, כמבוגר, מה בדיוק עלי לעשות עם זה.

השילו מעצמכם כל מעטה של ספקנות, מליפיסנט בהובלת הכוכבת שלו, יכנסו לכם ללב, ולפנתיאון החוויות הבלתי צפויות שהטעם שלהן מתוק במיוחד בעיקר מכיוון שהן לא צפויות, לא חזויות, ואולי בשל כך דווקא, הן כל כך מרגשות.