רחוב דיזינגוף בתל אביב

אם היה לכם מונופול, וודאי שהיה לכם מונפול בשלב כלשהוא בחייכם כאן כילדים, אתם בוודאי זוכרים שאף אחד לא רצה שהשחקן שלו יפול במשבצת של רחוב דיזנגוף או אלנבי מהסיבה הפשוטה שלינה ב"מלון" ברחוב דיזנגוף היתה גורמת לרוב לפשיטת רגל של היריב.

זו אולי היא תמצית העניין כולו כשניגשים לתאר את רחוב דיגזנגוף, הרחוב התל אביבי המפורסם ביותר, שמדינה שלמה נשאה אליו את עיניה במשך שנים כסמל המובהק ביותר של העיר הגדולה תל אביב.
אם תל אביב היתה העיר הנחשבת ביותר מבין הערים, הרי שרחוב דיזנגוף כסמלה של העיר הזו היה במשך שנים הרחוב הנחשב ביותר בתוכו ובעל הסטטוס הגבוהה ביותר במתחם העיר.

החנויות בו היו היקרות ביותר, בתי המגורים לאורכו, עד כמה שזה נשמע מפתיע היו הכתובת הנכונה ביותר לגור בה וכלל, הרחוב כולו שידר מעצמה של יוקרה ושל סטטוס שלא היה לה שני במדינת ישראל.
אפשר למצוא איזכורים לסטטוס היוקרתי של הרחוב החל בספרות וכל בסרטי בורקס, והוא היה פעם כל מה שהיא תל אביב. רחוב מודרני שבו ניתן היה להשיג את מיטב המלבושים, האופנה העכשיווית הנחשבת ביותר וגם בתי הקפה הבוהמים ביותר באיזור.

ירידה מהאוטובוס אל הרחוב כבר היתה גורמת להתרגשות גדולה של "הגענו לתל אביב". הוא קרוב לים כמעט לכל אורכו וזו עוד סיבה אחת טובה שהוא יחודי והוא תל אביב כל כך.
שלטון היחיד של הרחוב הזה, היה לאורך כל שנות החמישים השישים והשבעים. נקודת המפנה במעמדו של הרחוב היתה ונשארה הריסת כיכר דיזנגוף והקמת התפלצת הנוכחית שבאמצעה המזרקה של אגם. הכיכר האגדית הוחלפה בכיכר העלית העגומה עם המרצפות קולטות הליכלוך, המזרקה האיומה יורקת האש, והפכה לסמן הראשון בהתדרדרותו של הרחוב.

לא נדמה לי שיש רחוב בארץ שסבל יותר ממהפכת הקניונים שפשטה כאן משנות השמונים ואילך יותר מאשר רחוב דיזנגוף. הנהירה ההמונית של הישראלים לקניונים היתה מוצדקת בחלקה. הם השתלבו היטב במהפכת המיתוג והשינוי המסחרי שלו שהביאו מותגים לכל עיר וכפר בחסות קניון ממוזג וחניה צמודה. לפתע לא היתה יותר סיבה מספיק טובה לנסוע לרחוב דיזנגוף בשביל לרכוש את החולצה החדשה או זוג הנעליים שרציתם.
אבל בעוד רחובות קניות אחרים בארץ הצליחו לאחר עשור לצלוח את המשבר הקשה של הולכי הרגל שנטשו אותם, נדמה שרחוב דיזנגוף מעולם לא התאושש.

הרחוב הפך לרחוב המשרת את תושבי האיזור שלו ותו לא. הוא נטול היום כל זוהר בהשוואה לעידן שחלף והחנויות בו, הגם שהיום כבר לא נותרו בו חנויות רבות סגורות כפי שהיה בתקופת המשבר הגדול שלו, הרי שהם חנויות פונקציונאליות וחסרות יחוד או ברק.

יוצא דופן בכל הסיפור הזה הוא צפון הרחוב. לאחר שנטשו אותו מרבית הסוחרים הגדולים עקב מיעוט ברוכשים, ולאחר כמה שנים קשות גילו מעצבי האופנה את מחירי השכירות הנמוכים בו והשאר כבר היסטוריה. צפון דיזגוף היום הוא שם נרדף לשמלת כלה מעוצבת במחיר מופרז או סתם מקום שבו תוכלו לתת לדמיון שלכם ולארנק שלכם להשתולל במיטב המבחר של טובי מעצבי הבגדים והתכשיטים בארץ. עד כדי כך מדובר בסיפור הצלחה שכיום גם המעצבים הצעירים לא יכולים להרשות לעצמם לשכור שם חנויות והם היגרו לאיזור גן החשמל.

כך או כך. נעים להסתובב בדיזנגוף לכל אורכו, להתחיל בסנטר ולהגיע לאחר שעות ארוכות של שיטוט למוצא המתחבר שלו עם רחוב ירמיהו ואיזור הים. הרחוב ענק ועצום והוא מציע חוויה המתחלפת בכל קטע וקטע. הוא היה ונשאר אחד הרחובות היחידים בארץ שיכול להציע לכם חווית הסתובבות כל כך מענגת שתמשך כמה שעות שלא תרגישו שהן עוברות בכלל.

גם אם ההוד וההדר אכן נעלמו ממנו, וגם אם מדובר בגברת זקנה שרק שמה איפור אבל לא הצליחה להסתיר את הגיל. הענק הזה היה ויהיה הרחוב המיוחד ביותר בתל אביב ונדמה שתמיד יש דור חדש שמגלה אותו מחדש.
וזה מה שיש לאתר ויקיפידיה הישראלי לספר לכם על רחוב דיזנגוף:

רחוב דיזנגוף הוא רחוב מרכזי בתל אביב שנקרא על שמו של מאיר דיזנגוף, בעבר ראש עיריית תל אביב.
רחוב דיזנגוף הוא ציר אורכי העובר ברובו מצפון לדרום וציר רוחבי בחלקו הדרומי. הוא מתחיל בפינת הרחוב אבן גבירול ומסתיים בנמל תל אביב ברחוב התערוכה ומקביל ברובו לרחוב בן יהודה. הרחוב היה אחד הרחובות המרכזיים והחשובים ביותר בתל אביב עד שנות ה-80 והיה בעל תפקיד חשוב בהתפתחות העיר. הרחוב התפתח כציר תחבורה חשוב המקשר בין מרכז תל אביב ההיסטורי ולבין נמל תל אביב בתקופה שבו תיפקד כנמל והוא תוכנן כציר מסחר מרכזי אורכי כחלק מתוכנית גדס שנעשתה בסוף שנות ה-20.

רחוב דיזנגוף היה בעבר מרכז תרבותי חשוב ונודע כמעוז הבוהמה הישראלית. בשנת 1934 כבר היה הרחוב מבוסס ושימש כדרך מסחרית ראשית שהובילה ממרכז העיר ליריד המזרח שהתקיים ליד שפך הירקון. הרחוב נודע בזכות חנויות האופנה היוקרתיות ובתי הקפה שבו. אחד מבתי הקפה המפורסמים ביותר הוא "כסית", שבו נהגו לשבת סופרים, משוררים ואמנים כגון נתן אלתרמן, חיים גורי, משה שמיר, חנה רובינא ויוסף זריצקי. בתי קפה נוספים היו "אררט", "קפה פְרַק‏", "קפה רוול" ו"שלג הלבנון", שגם בהם נהגו לשבת אנשי בוהמה תל אביביים. כיכר צינה דיזנגוף היה הלב של הרחוב והיווה במידה רבה את מרכז העיר הלבנה של תל אביב.

הרחוב כמרכז תרבותי הגיע לשיאו בשנות ה-50 וה-60 והחל לדעוך בסוף שנות ה-70 וה-80 בעיקר בגלל הגירה שלילית מאזור מרכז תל אביב ותחרות רבה מצד קניונים ומרכזים מסחריים באזורים אחרים בתל אביב ומחוצה לה. ישנן טענות רבות כי גם בניית דיזנגוף סנטר ב-1977 וכן הגבהת ושינוי כיכר דיזנגוף לאחר מכן תרמו משמעותית לירידת תהילתו של רחוב בתי הקפה. התדרדרות הרחוב מבחינה תרבותית וכלכלית הגיעה לשיאה באמצע שנות ה-90 עם שני פיגועי התאבדות רצחניים שאירעו ברחוב - הפיגוע בקו 5 ב-19 באוקטובר 1994 שבו נרצחו 22 אנשים והפיגוע מול דיזנגוף סנטר ב-4 במרץ 1996 שבו נרצחו 13 אנשים. אחרי המקרים נבנו אנדרטאות לזכר הנפגעים במקומות בהם אירעו הפיגועים. בתחילת שנות ה-2000 התעורר הרחוב לחיים מחדש, ונפתחו בו בתי קפה רבים. כמו כן קיימות בעיריית תל אביב תכניות לשחזור כיכר דיזנגוף במטרה להחיות מחדש את הרחוב. למרות ההשקעה הרבה וההתעוררות של הרחוב, הוא מתקשה להתמודד עם 'עידן הקניונים' שמהווים לו תחרות עזה.

בתקופת הזוהר של הרחוב אף הומצאה מילת הסלנג "להזדנגף" שפירושה "לטייל ולבלות בבתי הקפה של דיזנגוף". רחוב דיזנגוף גם היה למרכז בעשייה התרבותית הישראלית בתחום הספרות והקולנוע. הסרט "דיזנגוף 99" משנת 1979 מתאר את אורח החיים סביב רחוב זה ואף הפך עם השנים לסרט פולחן ישראלי.

תחבורה:
קו 61, קו 5
מרחוב ארלוזרוב או מקינג ג'ורג או פרישמן
בצפון העיר מרחוב ירמיהו

שבתות כמעט הכול סגור אבל נעים מאד ברחוב